תורת החיבורים
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל לא נפתחה כמתוכנן במרץ, אבל היא עומדת מוכנה וממתינה לימים שאחרי. איך מחברים בין עיצוב וקראפט, מה עמד מאחורי בחירת העבודות, ואיך מביאים קהל במשך שמונה חודשים בראיון שלפניכם.

חמשת אוצרי הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב לא ציפו לכמות העבודות שהוגשה להם לאחר פרסום קיומה של התערוכה. מתוך 3,000 העבודות שנשלחו, חלקן נעשו במיוחד, נבחרו רק כ-250 מתחומים שונים, ובעיקר קרמיקה, זכוכית, צורפות, טקסטיל ונייר. "קשה לנקוב במספר מדויק. בחרנו בין 250 ל-300 פריטים, כי למשל במעבדה של 'חילוף חומרים' מציגים 12 מרצים משנקר 144 עבודות (כל מרצה מציג 12 עבודות), אבל זה נספר מבחינתו כעבודה אחת", אומרת האוצרת הראשית אנריאטה אליעזר ברונר (שאוצרת את התערוכה לצד יובל סער ואוצרי המשנה הם מירב רהט, ניר הרמט וליאורה רוזין).

איך הגיבו מי שקיבלו מכם תשובה שלילית?
"ההצעות שקיבלנו הגיעו ממגוון יוצרים, החל בהכי ידועים וחשובים בתחום ועד כאלה שלא שמענו עליהם לפני כן. לא הצבנו תנאי סף של לימודים גבוהים או היכרות. חיפשנו עבודות טובות שיתאימו לתמה האוצרותית שלנו. כלומר, לא מספיק שעבודה תהיה טובה, היא הייתה צריכה גם להתאים למקבץ המוצג. אנחנו גם די בטוחים שצוות אחר היה בוחר עבודות אחרות.
אמרנו לא להמון עבודות טובות שלא התאימו לכל התנאים למרות שכאב לנו הלב, וברור שאי-קבלה לא מעידה על טיב העבודה אלא רק על כך שבנקודת הזמן הספציפית הזו, עם האוצרים האלה, זה לא התאים. הסברנו את זה למי ששאל, והרוב הבינו".

אליעזר ברונר ותיקה במוזיאון שמחולק למבנים קטנים שמתמחים במדיום אחד – זכוכית, קרמיקה, מטבעות. "זו הפעם הראשונה שבה נציג זה לצד זה תחומים שונים. אנחנו חיים בתקופה שבה אומנויות ועיצוב מקיימים ביניהם קשרים, נעשה בהם שימוש באותן טכנולוגיות והם ניזונים מאותם מקורות השראה", היא אומרת.

מדוע החלטתם לחבר בין כל התחומים?
"כשדבי (ד"ר דבי הרשמן, סמנכ"לית ואוצרת ראשית במוז"א, מייסדת הביאנלה) הביאה את הרעיון חששתי כי עד אותו רגע פעלנו באופן מסוים והצלחנו. כשהעמקתי ברעיון הבנתי שהוא גדול ואמביציוזי, ואם נפעל נכון, מדובר בפרויקט יוצא דופן. התחלתי תחקיר ונסעתי לוונציה, לאיינדהובן, לוויטני. החיבורים שקורים היום בעולם העיצוב והאמנות מולידים דברים נהדרים. נכון שהמוזיאון התגבש סביב זהות של הצגת ביטוי עכשווי של מלאכות מסורתיות. אבל בשלב מסוים החלוקה בין החומרים – קרמיקה, זכוכית, נייר, טקסטיל וצורפות – הגבילה ולא שיקפה את המנעד הרחב של מה שהיא יכולה להכיל תחת כל כותרת.
אני מבינה שכל אחד מהתחומים מתקיים תוך כדי התכתבות עם תחומים אחרים, עם הסביבה, עם תנאים ושינויים שקורים, הוא לא נמצא בוואקום. תפיסה חומרית מסורתית מתורגמת בכל תקופה לאינסוף פרשנויות, גם כשהיא קשובה לטכנולוגיה ולקדמה.
הפרספקטיבה והקשר עם העבר מטעינים אחד את השני. תרבות חומרית היא ראי של אורחות חיים והשקפות עולם ומנטליות של זמן, וזה קצת להיות היסטוריון של הפריטים התמימים הפרוזאיים שמספרים סיפור".

גם נבחרת האוצרים שעבדה על הביאנלה משקפת חיבור בין תחומים.
"ההרכב בהחלט משקף את מה שקורה בביאנלה. המנעד בינינו רחב – עיצוב גרפי, תולדות האמנות, עיצוב תעשייתי, ארכיאולוגיה וזכוכית. אנחנו באים מעולמות שונים ובעלי מטען ידע שונה והמפגש היה מרתק ושונה ומפרה, מרובה נקודות מבט ופרספקטיבות. אני, למשל, אוהבת חפצים ואסתטיקה ומתרגשת להיות מוקפת בדברים שיש לגלות בהם רבדים נוספים. בפעם השנייה שאני פוגשת אותם, אחרי שאני מתפעלת מהמיומנות, אני בודקת מה זה אומר עבור היוצרים ועבור המשתמשים".

חיברתם בין עיצוב לקראפט. מה עמד בבסיס החיבור?
"הקראפט תלוי בחיבור אורגני, והוא בעצם המשך גופו של היוצר, אבל הוא מחייב התלמדות ותרגול רב שנים שמובילים את היוצר להיות חופשי עם החומר (בגילדה בוונציה הייתה היררכיה, ואנשים זכו להיקרא אמני זכוכית רק אחרי שנים של טיפוס במעלה הדרגות).
העיצוב מתקשר לתעשייה, מכניזציה וייצור המוני שהובילו לירידה במעמדם של הארטיזנים, אבל גם היום הוא מצריך אינטליגנציה חומרית.
הקראפט יכול להכיל מנעד רחב, מקראפט בקנה מידה קטן ועמלני ועד פומפוזי, גדול ויומרני. הוא משתנה בהתאם לתקופה, לזמן ולמקום. בתודעה הקיימת הוא נתפס אתני או ביתי או נשי, אבל היום כל הגבולות נפרצו ונפתח שדה דינמי וחופשי של פעילות, ואת זה אנחנו מנסים למפות הפעם".

מסלולי תצוגה
דבר חדשני נוסף הוא משך הזמן שבו תוצג התערוכה, שמונה חודשים. האוצר יובל סער מציין בזהירות שלמיטב ידיעתו מדובר בדבר ראשוני. "אין בעולם פרויקטים מוזיאליים או ביאנלות של עיצוב וקראפט שנמשכים כזה פרק זמן. ערכנו מחקר מקדים, ואירועים דומים תמיד היו קצרים יותר".
האתגר האמיתי הוא להביא למוזיאון קהל במשך שמונה חודשים.
סער: "אחד האתגרים שלנו הוא להסביר למי שמגיע לביאנלה שאין דרך לראות את כולה בפעם אחת. זו תערוכה מאוד גדולה. בנינו כמה מסלולים שהמבקרים יוכלו לבחור מתוכם. מעבר לזה, בנינו תוכנית פעילות שתייצר שיאים של עניין על פני שמונת החודשים. לאורך הביאנלה יהיו פעילויות למשפחות עם ילדים, יהיה כנס גדול, אנחנו נפעיל ארבע מעבדות, יהיו הופעות מיוחדות, ירידי מכירה ועוד. כמו כן יוצע לקהל מנוי מיוחד במחיר סמלי שיאפשר כניסה חופשית לכל האירועים בהרשמה מראש".

אליעזר ברונר מחברת בין העבודות למיקום שבו הן מוצגות, להקשר ולעיצוב. "באולם רוטשילד העיצוב של חנן דה-לנגה משקף את הפתיחות. הוא עיצב ללא קירות, והעבודות ניצבות על במות אמורפיות נמוכות. על הגבעה הכי גבוהה בלב המוזיאון ייבנה מיצב של אבנר שר. המיצב מוקם בסמוך לתל עתיק, יישוב פלישתי מהמאה ה-12 לפנה"ס שנכבש על ידי בני ישראל. הוא משקיף מעבר לירקון אל קו הרקיע של תל-אביב המודרנית והוא מבוסס על הטבעה דיגיטלית של מפת תל אביב וחיתוכים של הדגם. יש פה התכתבות עם המקום וההיסטוריה וביקשנו אותה, את הכוח המטאפורי של הדברים בתוך התצוגות".
אוצרים ראשיים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער
אוצרי משנה: מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מעצב התערוכה: חנן דה-לנגה
בתמונה הראשית: יצירה של גנית גולדשטיין, צילום: מיכאל צור